החלמה ממחלת פיברומיאלגיה

לפני כשנתיים קראתי פוסט על בחורה מקסימה שסובלת ממחלת פיברומיאלגיה. כתבתי לה בכמה מילים שיש דרך לצאת מזה ושאני יצאתי מזה. 
לא תיארתי לעצמי שהפוסט יהפוך לויראלי ושיפנו אלי כל כך הרבה אנשים לעזרה. 
בהתחלה כתבתי להם את סיפורי האישי אך בגלל כמות האנשים שפנתה אלי ופונה אלי בימים אלה שוב, החלטתי לעלות זאת לבלוג ושזה יהיה זמין למי שרק ירצה.

הפוסט הזה אישי מאוד ולקח לי זמן רב להעז לכתוב אותו וכולי תקווה שישפיע ויעזור למי שירצה.
..............
מחלת הפיברומיאלגיה התפרצה אצלי במהלך השירות הצבאי ואובחנתי כחולת פיברומיאלגיה בגיל 19 ע"י רופא מומחה. לאחר גילוי המחלה הסבירו לי שאין תרופה למחלה ושהיא כרונית, שהיא תלווה אותי כל חיי. באותה התקופה לא היה הרבה ידע בנושא ורוב האנשים שחלו בה היו בגילאים מבוגרים ממני. כל מקום שפניתי אליו לא נתן לי ידע מספק וגם לא פתרון.

הכל הגיע בפתאומיות, אם כי בדיעבד זה לא היה בפתאומיות וזה קרה כתוצאה ממשהו שעברתי.

במהלך השירות הצבאי נשלחתי לתערוכה באיזור המרכז שהסתיימה בשעה מאוחרת והיה עלי לחזור באוטובוס האחרון לכיוון רחובות, עיר מגוריי הקודמת. במהלך הנסיעה באוטובוס עברתי תקיפה מינית שלמזלי הרב הסתיימה ללא פגיעה פיזית. הפגיעה היתה נפשית בלבד. ואם אתם יודעים עד כמה הנפש משפיעה על הגוף, אתם וודאי מבינים שאחרי ניסיון כזה הגוף מגיב.
באותו הרגע קפאתי ולא הצלחתי לזוז או לדבר בגלל ההלם הרב. 
נרדמתי במהלך הנסיעה והתעוררתי כשבחור דתי יושב צמוד אלי ומטריד אותי. הוא סיפר לי שחזר מישיבה שבה אמרו לו "למדנו שכשגבר רוצה, האישה חייבת לספק לו את מה שהוא רוצה". 
למזלי הרב לא קרה אסון כמו ששומעים בסיפורים קורעי הלב.

למה לא צעקתי לעזרה? למה לא העפתי אותו? למה לא צרחתי?
הגוף בחר להישאר קפוא.

אחרי שזה קרה, החיים השתנו אם כי באותה עת לא הבנתי את זה ולא קישרתי בין הדברים.


זה התחיל בכך שיום אחד חזרתי מהבסיס ואיבדתי תחושה ביד, משם הדרדר לאיבוד תחושה באזור הצוואר וברגליים, (אין לי פריצת דיסק)  אחר כך התחילו תסמיני הפיברומיאלגיה שמי מכם שסובל מהם- יודע למה אני מתכוונת.
שנה של כאבים בכל מקום בגוף, שנה של עייפות ותשישות בלתי רגילה. 

אחרי שנה, אובחנתי.
מצד אחד, הרגשתי הקלה
מצד שני החלטתי שאף אחד לא יגיד לי שאני סובלת ממחלה כרונית ובטח שלא בגיל 19.
הייתי נחושה לצאת מזה בכל כולי בכל ליבי.
אני - חולה?
לא הסכמתי להיכנס לתבנית ה"חולה"!

ואז התחיל השינוי הגדול בחיי. לכל אחד השינוי הוא אחר, אבל אני החלטתי לעשות את מה שאני הכי אוהבת: חזרתי לצייר, לפסל, לכתוב וללמוד קבלה. את הלילות העברתי בלימודי קבלה דרך המחשב ואת הימים בציור, פיסול וכתיבה.

מבלי לשים לב, כל הסימפטומים נעלמו וחזרתי להיות עצמי משודרגת - הפעם יותר נאמנה לדברים שאני אוהבת ושמעלים בי חיוך.


אז אם תשאלו אותי מה עורר את המחלה
אומר לכם 
1. טראומה 
2. אי הנאמנות למי שאני באמת - לתחומי העניין שלי, לדברים שמעלים בי חיוך, למהות שלי.

ואם תשאלו אותי איך החלמתי מהמחלה
אומר לכם
1. החלטה נחושה שאני לא חולה
2. עיסוק בדברים שעושים לי טוב 
3. שינוי פנימי.


ההמלצה שלי היא:
1. תכינו רשימה של כל הדברים שעושים לכם טוב (לדוגמה: מוזיקה, קריאה, משחק ועוד..)
2. תתחילו להכניס את הדברים האלו לחייכם. תדמיינו שהמחלה יצרה חלל שאתם יכולים למלא אותו באמצעות הכנסת דברים חדשים ליום-יום שלכם.
3. תאהבו את החיים - תתאהבו בהם מחדש. תכתבו רשימה של דברים שאתם רוצים לעשות ב 5 שנים הקרובות (לדוגמה: טיול, טיפוס על הר,הופעה של להקה אהובה ועוד..)
4. תתרגלו להודות על דברים בחייכם: תכינו רשימה של דברים שאתם מודים עליהם וכל יום תוסיפו דבר נוסף.

מאחלת לכל חולי המחלה, למצוא את הדרך לריפוי
ולהתחיל מחדש!









הוסף רשומת תגובה