תדמיינו לכם מרחב לימודי אליו מתאספים זוגות ילדים. כל זוג ילדים מתיישב במקום שבוחר ומביט בחברו ומנסה להבין באמצעות הלב- מה הוא מרגיש, מה קורה בתוכו.
תדמיינו שאותה התנסות ייחודית חוזרת על עצמה מידי יום במשך כל השנה. מרחב שבו אנו משקיעים בלב, מעצימים את האינטואיציה שלנו ועובדים על הרגש הזולת.
עכשיו קפצו קדימה לסוף השנה, מה השינוי שיחול בילדים? האם הם יהיו רגישים יותר לזולת? האם יהיו מודעים יותר למכלול של כל אדם ואדם? האם היכולת האמפתית תתגבר ותשתכלל?
............................................................................
מה עושה אתכם מאושרים?
בריאות? עושר? מערכות יחסים חיוביות עם הזולת? שפע? מוזיקה? ריקוד? יצירה? תחושת מסוגלות?
לכל אחד יש את התחומים שמייחדים אותו ושהעיסוק בהם גורם לו לאושר. אך אנו יודעים שהחיים מורכבים ושאנו חווים מגוון רחב של רגשות והמשותף לכולם הוא הרצון לשתף בקשת הרגשות שאנו חווים את הזולת.
כשאנחנו מצליחים במשהו, יש צורך פנימי לשתף את הזולת..
כשאנו נתקלים בקושי כלשהו, יש בנו צורך לספר לאחר..
כשמישהו עשה לנו משהו, אני מיד רצים לחבר לספר לו..
הצורך הבסיסי של שיתוף הזולת עם רגשותינו הוא חלק מהיכולת שלנו לעבד מצבים שקרו לנו. כשאנו מדברים על זה בקול רם, אנו עורכים רפלקציה פנימית וזוכים לקבל משוב מהזולת שגורם לנו לחשוב שוב על אותה הסיטואציה ולקבל פרספקטיבה שונה. כולנו יודעים כמה זה תורם לנו כבני אדם ומרחיב את היכולות הרגשיות והחברתיות שלנו.
בעידן שלנו היום בו המהירות שולטת, אל לנו להזניח את הצורך בעצירה לשם חשיבה ושיתוף.
.............................
נצלו את המרחב הכיתתי כדי לנהל שיח יומי עם ילדים החולקים שולחן. בקשו מהם להביט אחד בשני ולנסות לזהות מה האחר מרגיש. עודדו אותם לשאול את החבר אם הם צדקו בהשערה. עשו זאת מידי יום בפעילות קצרה של 5-15 דקות.
שוחחו במליאה על הפעילות ותעדו את ההתקדמות של הילדים. "שריר האמפתיה" יתחזק מיום ליום ו"חוש הרגש הזולת" יתחדד מיום ליום.
הם לא רק יחלקו שולחן ויכינו עבודות משותפות, אלא גם יכירו אחד את השני יותר לעומק, יהפכו לחברים טובים יותר, יעזרו זה לזה ויחוו למידה ערכית ומשמעותית שתשרת אותם לאורך כל החיים.
בתמונה: הקטנטנים שלי.
בריאות? עושר? מערכות יחסים חיוביות עם הזולת? שפע? מוזיקה? ריקוד? יצירה? תחושת מסוגלות?
לכל אחד יש את התחומים שמייחדים אותו ושהעיסוק בהם גורם לו לאושר. אך אנו יודעים שהחיים מורכבים ושאנו חווים מגוון רחב של רגשות והמשותף לכולם הוא הרצון לשתף בקשת הרגשות שאנו חווים את הזולת.
כשאנחנו מצליחים במשהו, יש צורך פנימי לשתף את הזולת..
כשאנו נתקלים בקושי כלשהו, יש בנו צורך לספר לאחר..
כשמישהו עשה לנו משהו, אני מיד רצים לחבר לספר לו..
הצורך הבסיסי של שיתוף הזולת עם רגשותינו הוא חלק מהיכולת שלנו לעבד מצבים שקרו לנו. כשאנו מדברים על זה בקול רם, אנו עורכים רפלקציה פנימית וזוכים לקבל משוב מהזולת שגורם לנו לחשוב שוב על אותה הסיטואציה ולקבל פרספקטיבה שונה. כולנו יודעים כמה זה תורם לנו כבני אדם ומרחיב את היכולות הרגשיות והחברתיות שלנו.
בעידן שלנו היום בו המהירות שולטת, אל לנו להזניח את הצורך בעצירה לשם חשיבה ושיתוף.
.............................
נצלו את המרחב הכיתתי כדי לנהל שיח יומי עם ילדים החולקים שולחן. בקשו מהם להביט אחד בשני ולנסות לזהות מה האחר מרגיש. עודדו אותם לשאול את החבר אם הם צדקו בהשערה. עשו זאת מידי יום בפעילות קצרה של 5-15 דקות.
שוחחו במליאה על הפעילות ותעדו את ההתקדמות של הילדים. "שריר האמפתיה" יתחזק מיום ליום ו"חוש הרגש הזולת" יתחדד מיום ליום.
הם לא רק יחלקו שולחן ויכינו עבודות משותפות, אלא גם יכירו אחד את השני יותר לעומק, יהפכו לחברים טובים יותר, יעזרו זה לזה ויחוו למידה ערכית ומשמעותית שתשרת אותם לאורך כל החיים.
בתמונה: הקטנטנים שלי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה